אאא

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הוא אוסף קרשים למדורה, ולמעשה, גם בפעם הראשונה הוא כבר הרגיש כרגיל ובקיא בהוויות עצים ושריפתם. ככה הוא - מתחבר אל יסוד האש שבשורש נשמתו, הלוך ואסוף, הלוך ושרוף.

יום אחרי חג הפסח הוא כבר לבש את הבגדים הדהויים הממתינים בתחתית הארון מהשנה שעברה, הוא לא צריך שיזכירו לו מה צריך ללבוש - ליבו מלא ברצון, ומכיוון שכך, כל מה שיקדם את הדבר על הצד הטוב ביותר - מוכן ומזומן. לפני כמה שנים יצא לאסוף בבגדי חג, ואמו ישבה שבעה עליהם ביום שאחרי, שבוע אסרה עליו לצאת, עד שלא יכלה לעמוד בתשוקתו הבוערת. בתשוקתו להבעיר.

היה זה בתוככי היער, במקום שלא דרכה בו רגל ילד. ככה הם ילדים כשנותנים להם מעט מרחב: הם הופכים להיות מרקו-פולואים או גלילאואים - ולכל מה שגדולים הופכים. הם מגלים ארצות, ממציאים מכונות ולומדים לנווט בעולם רוחש החיים. הם אנשים גדולים קטנים, המחפשים את דרכם שלהם במחילות צרות המתאימות למבנה גופם.

הוא מתקדם בצעדים זהירים, מתבונן לכאן ולשם, מתלבט אם לקחת את אותו ענף ארוך מלא האיצטרובלים השמוט לו מתחתיו - ולחזור בחזרה, או שמא להמשיך הלאה, אולי ימצא משהו טוב הימנו, איזה גזע עבה שיהיה בו מן החידוש.

חברו השתרך מאחור, הוזה מחשבות מדמיין מדורות. הוא לא כאן באמת בשביל לאסוף, גם לא בשביל להבעיר מדורה - רק לחלום, עוד ועוד על איך תראה ערימת העצים, על כמה תהיה גדולה, ומה יגידו עליה אח''כ. כל שנה הוא מדמיין מחדש, ובראשו מגדלים פורחים; מגיעים עד השמים, יורדים עד תהום. ובכל שנה מחדש הוא מתאכזב, המדורה - איננה גדולה כל צרכה, האש - שורפת פחות ממה שתיאר לעצמו, ואחרים דיברו על מדורתם שלהם הרבה יותר ממה שדיברו על מדורתו שלו. הוא לא מצליח לדמיין בשעת האכזבה שום דבר אחר. דווקא בשעה שהוא זקוק לדמיון הגדול ביותר.

אך הוא, 'האוסף', אינו זקוק לחברים, אינו זקוק לאנשי הרחף. הוא זקוק לעצים, ולאש שתבער מכל מה שמצא ביער. וכך הוא ממשיך הלאה, כפי שליבו מרגיש, מסמן לעצמו מקומות שיהיה כדאי לחזור אליהם, מקומות שאם יזדקק, ישלימו את מדורתו.

יש זמנים בהם אתה יודע. בהם הכל ברור כל כך. רגעים בהם נמוגים באחת כל הספקות. רגע של 'משיח אישי'. הגזע האדיר שהביט בו בעייפות עיצית של קיץ היה הרגע - אבי כל הרגעים כולם. זהו עץ ההופך מדורה - ממדורה של חובבנים למדורה של מקצוענים, יעידו על זאת שני הצדדים. יעיד הגזע.

הוא מתבונן בעץ העבות שמתחתיו, מרגיש כמו מגלה אוצרות קדום. הוא יודע שעץ שכזה קשה למשא, אין הוא עניין פעוט לילד בודד, יהיו שאיפותיו אשר יהיו.

ומתוך מחשבותיו לפתע פונה עליו הגזע, בשפה פשוטה, כל כך מובנת. ככה היא הבריאה, כה פשוטה וברורה. אנחנו - אלו שמסבכים אותה, שהופכים אותה לשפה שונה מאחד לחברו. אנחנו אלו שיצרנו מדינות שונות ומנהגים שונים, אנחנו יצרנו את אי ההבנה המפריד.

"לא קל לסחוב את מה שקשה לסחוב" אמר הגזע ושתק. הילד הנהן בראשו, מרגיש את משא חייו, את כל שאר החפצים שלא הצליח לשאת על גבו בפעמים אחרות, את כל המשקלים שהחליט שכבדים הם.

"לא קל לרצות במה שאמרנו לעצמנו שאנו לא רוצים", המשיך הגזע, והילד נשא בעולמות זכרונו אל עבר כל אותם זמנים בהם רצה משהו, אך עייפות מלאה את ליבו, ולבסוף אמר הלב: "אינני רוצה".

לרגע העץ נותר בדממה, מביט בנער הצעיר מלא ההרהורים, קמוט המצח כזקן ובא בימים. הרהרן מקצועי.

לאחר מכן, העץ המשיך לדבר:

"לצאת למסע כל אחד יכול, אם יש לו זוג רגליים".
"לאסוף כל אחד יכול, כל עוד יש מה לאסוף".
"לשרוף כל אחד יכול, אם אינך איש מערות קדום".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

"אך מה התכלית? וכי מה נפשך מבקשת בשריפה, במסע ובערימת האוסף הגדולה. האם ביקשת לאסוף בשביל לשרוף? האם ביקשת מסע בשביל לשרוף? הלא ביקשת שריפה ועצים אסופים יפה יפה בשביל המסע. ולבסוף שרפת הכל כי כדי להשלים את המסע עליו לעלות עד כסא הכבוד. עד שביל המסעות האחרון, טהור מכל מה שחומרי".

"מטרת המסע היא ההבנה, היא התפיסה שלנו בעצמנו, התפיסה שלנו בעולם. מטרת המסע היא להבין את עצמנו, להבין את העולם. לדעת מה אנחנו ומהו העולם. ברגע שנבין זאת, נוכל לסחוב גם את הדברים הכבדים, אלו שאמרנו שלעולם לא נוכל להניע מילימטר. נוכל לרצות באמת, גם במה שאמרנו שלא נוכל.

מטרת הכל היא לראות את עצמנו בוערים אחרי כל פיסות העצמיות שאספנו בדרך - שולחים גיצים למקומות האפלים ביותר, מאירים את כל מה שחשוך.

----------

הילד ישב לבדו מול המדורה הגדולה - כולם כבר עזבו מזמן, ורק הוא נותר, מתבונן בעצמו נשרף שוב ושוב. נזכר איך באותו היום הבין הכל, איך אחרי השיחה הארוכה שקיים עם העץ, קם לו הלה וצעד לצידו מתוך עומקי היער, בכח שלא תיאר שקיים, כאילו היו בו חיים, כאילו העץ סוחב אותו ולא הוא את העץ - עד לאמצעה של המדורה - עד לעמקי נשמתו המטיילת לה הרחק, למקומות חדשים.