כל מי שמכיר במושגי העולם יודע, שכשהוא מזמין בעל מקצוע, חפץ מסויים או שירות מסוים, הוא לוקח בחשבון עיכוב, תקלה, חוסר במלאי ושלל סיבות נוספות, שהקו המאחד ביניהן הוא תקלה כזאת או אחרת.

יש בעולם שני סוגים. סוג אחד שעובד מהר אבל לא מושלם וסוג אחר שעובד מושלם אבל לאט. מטבע הדברים, אנחנו, האנשים שמבקשים את השירות, רוצים שיהיה גם מהר וגם מושלם.

אבל זה ברור שהאנשים שהצליחו בחיים, הם האנשים שעבדו לאט ומושלם ואילו האנשים שעשו מהר וחפיף, עדין נמצאים בתחתית העליה, מחפשים את הדרך המהירה לטפס, כשעל הדרך מסבים נזק וצער לאנשים אחרים.

בגילאי בית הספר, אנחנו רואים הרבה נערים שנפלטים או לא מצליחים מסיבה מעניינת. הם נחשבים בעלי המוח המבריק בכיתה, הם כאלו שכשהם עוברים על החומר הם מקבלים 100 בלי למצמץ, הם שואלים את השאלות הכי טובות בשיעור ובכל אופן, בשלב מסויים הרבה מהם מאבדים את זה.

מצד שני, אנחנו גם רואים הרבה את החלשים ואלו שקשה להם יותר, שבסוף הם מצליחים. ואת המבחן הראשון הם לא מראים לאף אחד מבושה ואת המבחן האחרון הם לא מראים כדי לא לבייש אחרים.

מה באמת הסיבה?

הרבה מהמוכשרים הורגלו להיות מוצלחים ב100% ואין אפשרות אחרת בעולם. אבל מה נעשה כשלא כל כך מצליח? אז זה לא הצליח בכלל! 87% הוא ציון לא עובר כי הוא רגיל ליותר מזה, מה שנקרא הוא פרפקציוניסט, הכל חייב להיות מושלם. ואם זה לא מושלם, אז זה לא! והרגשות והאשמה והתסכול גואים, והנפילה פעורה מתחת לרגליים.

החלש עומד מתחת להר ואומר לעצמו, אין מצב לכבוש את ההר בבת אחת. אעשה צעד צעד, אעצור לנשום אוויר ואז אמשיך הלאה עד לפסגה.

ולפגוש נער כזה בחוץ או עם רגל בחוץ, זה כואב, זה מציק וזה מתסכל. כי הוא באמת יכול והוא באמת רוצה, אבל הוא נכשל!!

באמצע הפרשה התורה כותבת ומשבחת את בני ישראל. "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה". משה רואה את המלאכה, משה רואה שהיא נעשתה, הוא גם רואה שנעשתה כמו שה' צוה והוא מתלהב ומברך אותם.

מה היה מיוחד בעבודת המשכן, שראתה תורה צורך להדגיש וראה משה צורך לברך?

כותב הרש"ר הירש: משה השקיף על כל המלאכה המוגמרת, והנה נטבעו בה שתי תכונות אופייניות. "עשו אותה" הם עשו אותה, וכל פרט מפרטי המלאכה, מקטן ועד גדול, ביטא את מכלול האישיות, את המסירות, את ההתנדבות הנלהבת ואת תנופת המעשה של האומה ושל כוחותיה. ושנית, "כאשר צוה ה' כן עשו", עם כל הזריזות שבתנופת העשיה השתעבדו לחלוטין, בכלל ובפרט, לצו האלוקי, ואיש לא שאף להבליט את עצמו במפעל על ידי תוספת או מגרעת סובייקטיבית בחומר או ברוח. רק זה היה שכר המצוה שעמד לנגד עיני כל אחד ואחד: להוציא אל הפועל את מצות ה' וכונתו בתכלית הדיוק.

כלומר, יש כאן לכאורה שני דברים שלא היו אמורים לבוא יחד, הדיוק לעומתו הזריזות. ההתנדבות הנלהבת וההשקעה לעומת השיעבוד.

ובכל אופן, בא משה ורואה שהכל נעשה כמו שצריך ולא היו סתירות או התנגשויות במלאכה. ואיך זה? כיון שהיה מיקוד במטרה. המטרה הייתה להוציא לפועל את מצוות ה' וכוונתו בתכלית הדיוק.

המבט הישר קדימה, מכוון מדויק אל המטרה. דהיינו, המטרה כשהיא מדוייקת והכיוון כשהוא מדוייק, מסיר הרבה חסמים בדרך ולא נותן לדברים אחרים להסיח את הדעת, ומכאן יכולה לנבוע הצלחה מהירה יותר.

ומכאן לכאורה אנחנו מבינים, מה ההבדל בין החלש לבין החזק. החלש מבין מה הוא יכול ושואף לכיוון הזה ולשם הוא יצליח, וכשהוא רואה שהוא מצליח במשהו אחד, הוא מתפנה לעבר המטרה הבאה.

החזק והמוצלח לעומת זאת, רואה המון דברים שהוא יכול להצליח, ואז הוא לא ממוקד בכלום תכלית הדיוק, אז הוא מוצא את עצמו בנפילות שגוררות את כל ההצלחות שלו לאשפה.

לפעמים התפקיד שלנו בעולם, הוא לפרוס את עוגת ההצלחות לפרוסות, למקד את ההצלחה, לראות את הנקודות החלשות יותר ומשם לסלק את המכשולים.

שבת שלום